מתוך הספר שלי שיתפרסם אחרי שאשב לכתוב אותו יום אחד:

"את אישתו של בני?"

שאלתי אותה כשעמדנו מחוץ לדלת הכניסה.

"לא אישה. עוד לא. חברה". היא ענתה וחייכה חיוך מבויש.

חברה זה לא קיר ואל תתלהבי כי עכשיו אני כאן אמרתי לה,
או התכוונתי להגיד ובעצם יצא לי: "נעים להכיר" עם חיוך מתנצל.

בני הוא הבחור הכי חמוד אצלנו במשרד.

שבוע שעבר הוא נתן לי הרשאה למייל של המנהלים.

ככה נמדדת חמידות בקנה מידה משרדית.

אני והחברה עוד לא אישה של בני, עמדנו ככה דקות ארוכות עד שהוא נגש לפתוח את דלת המשרד. החיוך שלו היה יותר רחב מהפתח שהוא התיר לנו כדי להיכנס ואני יכולה להישבע שהוא התרגש כשאמר:
"לכן חיכיתי". כאילו שאני והיא קבענו להגיע ביחד.

"תודה שהחלטת לפתוח" סיננתי לעברו ונכנסתי בסערה כשהוא היה עסוק בברכת בוקר טוב נעימה יותר ממי שעוד לא אישתו.

את ברכת הבוקר טוב שלי קיבלתי מהמשימות.
הן לא היו כ"כ נעימות. וגם לא מאתגרות.

אני רק מזכירה לעצמי כל הזמן שיום אחד אהיה סופרת.
זה בערך הדבר היחיד שמחזיק אותי ערה עכשיו. זה ועוד קפה.