דמויות ובסיס סיפורי:
שם הדמות הראשית: אלמה.
אלמה היא רווקה כבת 40, חכמה, מלאת תוכן ותחומי עניין, לרוב עסוקה אבל.. לא מסודרת, באלגניסטית,
הבית שלה מלא חפצים, הכול מפוזר, גם אצלה בראש. לא רואים אותה במשך כל הסדרה.
דמות משנית קבועה: דורי.
דורי הוא השכן של אלמה. הוא גר בדירה ממול. הוא רווק הולל בן 45 שנראה טוב ויוצא רק עם מינימום דוגמניות,
לא מעוניין בזוגיות, אדם מסודר ומתוקתק.
לאורך כל הסידרה הוא מתלונן על זה שיש מלא חפצים זרוקים בחדר המדרגות ליד הבית של אלמה.
אף על פי שהוא מעיר על כך לאלמה חדשות לבקרים, הבאלגן תמיד נשאר.
כל פעם כשדורי דופק על דלתה של אלמה כדי להעיר לה, היא פותחת את הדלת ולא רואים אותה
כי היא מוסתרת על ידי המון חפצים.
אלמה היא אישה טובה וחברה נאמנה, אין לה כוונה רעה, יש לה רק בעיה של סדר.
כל פעם שדורי מעיר לה, היא מתנצלת ממש מקרב ליבה ומביאה לדורי מהמטעמים שהכינה באותו יום.
דורי הוא ציניקן מושבע, אבל הכוונות הטובות של אלמה תמיד מרככות אותו.
הביקור של דורי רק כדי להעיר לשכנתו, מסתיים תמיד בשיחות עומק על נושאים משותפים או מנוגדים
כגון: פוליטיקה, תחביבים, חיי רווקות ועוד. כך יוצא שכל פעם מחדש הוא דופק על דלתה כועס והולך עם חיוך,
הוא מרגיש שהוא מתקרב לאלמה נפשית וזה מערער את כל ראיית העולם שלו.
הסידרה מתארת את החברות בין דורי לבין אלמה, את הקשר החברי העמוק בניהם ואת התפתחותו.
הסידרה היא ביקורת על המקום שאנו נותנים למראה החיצוני ולדברים שטחיים בחיינו
וכמה הוא שולי ביחס לקשר אמתי של חברות ואהבת הזולת.
בימי הטינדר והרשתות החברתיות, כשתוכן טוב ואיכותי הופך לנדיר יותר ויותר והמיקוד לרוב הוא בדברים שטחיים, להרבה אנשים חסר העומק, השיחה הטובה, העניין והאינטראקציה הבין אישית הטובה והפשוטה. ערכים אלו, בשילוב הביקורת החברתית שקל לראות ולהזדהות איתה ובתוספת המסתוריות והעניין מאחורי הדמות הראשית, הם מהות הסידרה שלפניכם.
תקציר פיילוט
רואים: חדר מדרגות, המצלמה עולה במעלה המדרגות על לקומה שניה, ומתמקדת במסדרון שמפריד בין שתי דלתות.
קרוב יותר לדלת הימנית רואים המון חפצים בלתי שמישים זרוקים בבאלגן.
הדלת השמאלית נפתחת ומתוכה יוצא דורי לבוש אלגנט:
"עוד פעם בלאגן, בלתי נסבל" הוא ממלמל לעצמו.
הוא מתקרב לדלת שכנתו ממול, תוך כדי שהוא מזיז חפצים. הוא מגיע לדלת ודופק עליה.
הדלת נפתחת ורואים הר של חפצים ישנים לא שמישים. לא רואים את השכנה ורק שומעים את קולה.
"היי, כן אני יודעת, מצטערת שוב, באמת שסידרתי אבל זה לא נגמר, הבאלגן. תרצה לשתות משהו"?
דורי: "לא, אני בדרך לעבודה, תשתדלי לזרוק את הלכלוך כי זה גם באלגן וגם לא בריא כבר הזבל פה".
אלמה: "סגור. לזרוק אני יודעת".
דורי עונה בקריצה: "אני בטוח. וחוץ מזה: מרוב עצים לא רואים את היער".
אלמה: "תראה, לא תמיד היער רוצה שיראו אותו".
דורי: "אם ליער אין ביטחון עצמי, עצים לא יעזרו לו".
אלמה: "ומאיפה לך לדעת? (מצחקקת)".
דורי: "תתפלאי".
אלמה: "אני אכן מתפלאת. מעניין מה שאתה אומר".
דורי: "אחרי העבודה אעניין אותך יותר".
אלמה: "כן בטח, עד אז יהיה יותר מסודר פה, ביי".
הדלת נסגרת ודורי יורד במדרגות עם חיוך.
קאט לערב.
דורי עולה במדרגות לכיוון הדירה של אלמה, מגיע קרוב לדלת, תוך פילוס החפצים שעדיין לא פונו,נאנח ומשתהה.
מכין את היד כדי לדפוק על הדלת, אבל נעצר ופונה חזרה לכיוון דירתו.
פתאום נפתחת הדלת של אלמה ושומעים אותה אומרת מאחורי הבאלגן: "שמעתי אותך".
"קשה שלא עם כל החפצים פה" הוא עוקץ אותה.
אלמה: "התחלתי לסדר אבל רציתי שיהיה לנו על מה לדבר". היא עוקצת אותו חזרה ומגחכת.
דורי: "את צריכה עזרה?"
אלמה: " לא, מי שלא טרח בערב שבת, יטרח כל השבוע".
דורי בחיוך: "מי שלא טרח בשבת, כנראה שיש לו סדרי עדיפויות אחרים".
אלמה מגחכת: "לא הייתי אומרת. דווקא אצלך נראה מעניין בשבתות".
דורי מחייך: "כל אחד והעניין שלו, אבל לא יודע מה אתך, השבת הזאת היה לי דייט ארוך מאוד עם נטפליקס".
אלמה: "אם כבר דייטים... מה עם הבלונדינית החמודה משבוע שעבר?"
דורי: "אצלי, דייט/2 ונגמר הסיפור".
אלמה: "כן, כן. מבינה, גם אני כמוך. בעצם רוב בני גילנו כיום".
דורי: "עצוב אבל נכון. מקווה לגבייך שזה לא בגלל עניין הביטחון העצמי שהזכרנו קודם".
אלמה: מצחקקת בביישנות: "מניחה שיש לו משקל".
דורי: "אז תשקלי שוב, כי אני אומר לך רק לפי שיחות המסדרון שלנו שאין לך שום סיבה שבעולם שלא יהיה לך
ביטחון עצמי בשמיים ושאין גבר ששונא סדר שלא ירצה לצאת אתך".
דורי ואלמה נקרעים מצחוק.
אלמה: "אבל עכשיו ברצינות: כשמכירים מישהו בסיטואציה שהיא לא בליניד-דייט, זה משנה את חוקי המשחק."
היא נאנחת רגע וממשיכה עם קול רועד קימעה: "קרה לי לא פעם".
דורי: "מבין על מה את מדברת, זה מרגיש לי תמיד נורא מזוייף לבחור אדם מתוך מאגר,
זה הופך את כל האינטרקציה לקצת מאולצת".
אלמה: "כן, אני קוראת לזה הקלות הבלתי נשגבת של הטינדר".
דורי מחייך ומצטט: " מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם".
אלמה: "לגמרי. אגב, מביאה לך מהעוגיות שהכנתי".
יש שקט מהצד שלה כמה שניות כי היא נכנסת הביתה, כשהוא צועק אחריה "אין צורך"
וחוזרת עם עוגיות שוקולד שקשה לסרב להן. היא מגישה לו אותן מעבר לבאלגן ושואלת: "רוצה לשתות עם זה משהו?"
דורי (שבחיים לא נכנס לתוך הבלאגן של אלמה): "לא, אני צריך גם להשכיב את הנטפליקס לישון".
שניהם צוחקים בביישנות ודורי הולך כשהוא מודה לה על העוגיות.
קאט לבוקר.
דורי פותח את הבוקר אל תוך מסדרון נקי מחפצים ומסודר, הוא מחייך חיוך רחב ורגוע
וממהר לדפוק על דלתה של אלמה לחלוק אתה את שמחתו והכרת תודתו.
הדלת נפתחת וגם מאחוריה אין חפצים, אבל האדם שאינו מוסתר מאחורי החפצים אינו אלמה, אלא בחור כבן גילו.
הבחור: "בוקר טוב אחי, אתה דורי? אלמה אמרה שכנראה תקפוץ".
דורי חצי מגמגם: "כן, היי, היא בסדר?"
הבחור: "כן, בטח, רק ישנה עדיין".
דורי: "סליחה על השוק, אני פשוט לא רגיל לסדר הזה".
הבחור: "כן, מבין אותך אחי, הבנתי שלא יעזור כלום אז לקחתי את המושכות".
דורי: "סבבה גבר, תמסור לה ד"ש".
הבחור: "יגיע, יום טוב".
דורי השוקיסט יורד במדרגות עם פרצוף מבולבל נורא, כזה שמשדר שלא הסדר זה מה שמבלבל אותו.
בערב, כשהוא עולה במדרגות, שוב יש חפצים ליד הדלת הימנית,
באורח פלא דורי נאנח לרווחה ומחייך חיוך רגוע.
המשך יבוא...